החלטה בתיק בפ"מ 7463-01-13

1.בפני בקשה לפי סעיף 57 א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] להורות על ביטולה של הודעת איסור מנהלי על שימוש ברכב שבבעלות המבקש.

2.הצדדים אינם חלוקים על כך, כי ביום 24.01.13, החליט קצין משטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה אותה ביצע המבקש.

3.מצאתי לנכון לדון תחילה במספר טענות אותם העלה ב"כ המבקש, כגון שטרם הוגש כתב אישום, והתנהגות הקצין הפוסל הייתה בלתי ראויה שכן שילח המבקש למעצר בית שלטענת ב"כ המבקש לא היה ולא נברא, תוך התעמרות המבקש וב"כ.

4.ע"פ סעיף 57 לפקודת התעבורה אין חובה להגיש כתב אישום כתנאי להשבתת הרכב, לשון הסעיף ברורה לקצין יש סמכות השבתה באם לשוטר היה יסוד להניח כי הנהג עבר את עבירת התוספת, ולקצין המשטרה היה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום. מעיון בחומר הראיות עולה כי קיים דו"ח פעולה של שוטר שהבחין במבקש כשהוא נוהג ברכבו וזאת עוד בטרם פנו אליו, וכן רישום שהמבקש מצוי בפסילה, והדבר מספק ביותר מבחינת הקצין, בשלב השימוע טרם ההשבתה, ובמאמר מוסגר אציין כי בתיק גם המלצה מאוחרת להעמיד לדין את הנהג בגין נהיגה בזמן פסילה וכך גם טען ב"כ המשיבה- כך שבטענה זו אין ממש.

5.לעניין התנהגות הקצין, איני סבור כי יש קשר ישיר בין ההשבתה המנומקת שנערכה בעקבות שימוע, לטענה כנגד התנהגות הקצין בהקשר מעצר הבית, אכן בחומר הראיות תיעוד לגבי השיחות והפגישות בין קצין המשטרה לב"כ המבקש והמבקש וכן הסבריו לעניין רישום מאסר הבית, אולם אם סבור ב"כ המבקש כי יש ממש בטענותיו שהקצין התעמר בו או במרשו הרי ראוי שיפנה בהליכים המקובלים להמשך טיפול בנושא - אך אציין כי הסברו של הקצין כפי שמצוי בחומר הראיות מספק בשלב זה.

6.לאור האמור לא מצאתי כל ביסוס של ממש לטענותיו "המקדמיות" של ב"כ הנאשם שההשבתה הינה פסולה.

7.                                                                                                                                                                                                                                                              עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג, אכן נהג בזמן פסילה ביודעין, כאמור השוטר הבחין בו נוהג, הוא הודה שנהג בזמן פסילה. טענת ב"כ המבקש שהשוטר ביקש ממנו להזיז את הרכב נסתרת ע"י דו"ח הפעולה של השוטר שציין כי הבחין ברכב בתנועה. ובכל מקרה יוכל המבקש להעלות את טענותיו כנגד חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו.

8.                                                                                                                                                                                                                                                              לסיכום, בפני קצין המשטרה היו די ראיות, שנהג הרכב ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו, ואשר הצדיקו את נקיטת האמצעים שנקט לעניין איסור השימוש ברכב, כאמור בהחלטתו המפורטת.

9.עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

1.   הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.   מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

      עפ"י ס' 57ב(ג):

      "בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב.".

11.  אין ספק שהרכב של המבקש והוא נהג בו וביצע העבירה החמורה של נהיגה בזמן פסילה.

12. עוד אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו. כך או כך, הפגיעה במבקש לאחר ששקלתי את טענותיו בנושא, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.

13. המחוקק בקבעו את סעיף איסור השימוש ברכב בו נעברה העבירה החמורה, גילה דעתו במפורש שיש להעדיף את עיקרון טובת הציבור על ידי שמירת ביטחונו על פני זכותו של הפרט להשתמש ברכבו.

14. לאור האמור מצאתי החלטת הקצין סבירה והריני דוחה את  הבקשה.

זכות ערר כחוק.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.